החלטה בתיק בע"מ 9358/04

השופטת א' חיות:

כללי

           בית המשפט לענייני משפחה התיר את הגירתן של הקטינות המבקשות (להלן: המבקשות) לארצות הברית יחד עם אימן. אביהן של המבקשות ערער על כך לבית המשפט המחוזי וערעורו התקבל. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, בה מלינה האם בשם המבקשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהסכמת האב החלטנו לקבל את הבקשה, ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כבערעור.

תמצית העובדות וההליכים המשפטיים עד כה

1.        המשיב, יהודי אזרח ישראל (להלן: האב) וג', ילידת קנדה שלא הייתה יהודיה (להלן: האם), נפגשו בעת שהאב שהה בקנדה לצורכי עבודתו לפני כחמש עשרה שנים. בין השניים נקשרו קשרי אהבה והם נישאו זה לזו בשנת 1994. החתונה נערכה בישראל, לאחר שהאם השלימה הליכי גיור, וסמוך לאחר מכן שבו בני הזוג לקנדה שם נולדו שתי המבקשות: ל', ילידת 1995, וד', ילידת 1997. בשנת 1998 עלו בני הזוג עם בנותיהן לישראל במטרה לבנות כאן את ביתם, אך חיי הנישואין לא צלחו ובשנת 2001 התגרשו בני הזוג. בהסכם הגירושין שנחתם ביניהם ואושר על ידי בית הדין הרבני האזורי בנתניה הוסדרו עניינים שונים של רכוש, ובאשר למשמורת המבקשות נקבע בהסכם כי המבקשות תישארנה בחזקת האם עד הגיען לגיל שמונה-עשרה שנים. כמו כן נקבעו בהסכם הסדרי ראייה לאב, לפיהם תשהינה המבקשות בביתו פעמיים בשבוע מן השעה 17:00 ועד הבוקר שלמחרת וכן בכל סוף שבוע שני ובמשך מחצית מחופשות הלימודים והחגים. עוד נקבע בהסכם הגירושין כי ב"כל עניין הכרוך בשאלות מהותיות כגון חינוך הילדים, בריאותם וכיוצ"ב", תתקבל ההחלטה על ידי שני בני הזוג, ובמקרה של מחלוקת יובא העניין להכרעתו של בית הדין הרבני.

2.        לאחר הגירושין הכירה האם את מ', יהודי אזרח ישראל ובן לאב אמריקאי, גרוש אף הוא. מ' התגורר מספר שנים בארצות הברית, במהלכן למד ורכש מקצוע כדוקטור לאופטומטריה. בשנת 2000, לאחר גירושיו מאשתו הראשונה, שב מ' ארצה, וכאן, כאמור, הכיר את האם. האם ומ' נישאו זה לזו ובמרץ 2003 נולדה א', ביתם המשותפת. האב יצר אף הוא קשר זוגי לאחר הגירושין, ולאחרונה נישא לבת זוגו והוא מגדל יחד עמה את בתה מנישואין קודמים.

           מ' לא הצליח למצוא בישראל תעסוקה ההולמת את הכשרתו, נוכח ההבדלים המשמעותיים הקיימים בין ישראל לארצות הברית בכל הנוגע לסמכויות הרפואיות הקשורות למקצועו. לפיכך החליט מ' לשוב לארצות הברית וחזר להפעיל שם את העסק שהקים בטרם עלה לישראל. האם, שביקשה להגר לארצות הברית יחד עם בעלה, הגישה בשם המבקשות תובענה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בה עתרה להתיר להן להגר עמה. בטרם נדונה התובענה לגופה התקיימו בין הצדדים הליכים ממושכים בערכאות שונות בטענה המקדמית שהעלה האב ולפיה, הסמכות לדון בשאלת הגירתן של המבקשות קנויה לבית הדין הרבני ולא לבית המשפט לענייני משפחה, שבפניו, כאמור, הגישה האם את התובענה בשם המבקשות. בשל הכרעות סותרות בשאלת הסמכות אשר ניתנו על ידי בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי מזה, ועל ידי בית הדין הרבני האזורי והגדול מזה, הובא עניין הסמכות להכרעתו של בית משפט זה, אשר קבע בפסק דין מיום 21.1.2004, כי הסמכות מסורה לבית המשפט לענייני משפחה (ראו: בג"צ 2898/03 פלונית ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' פ"ד נח(2) 550). הדיון בתובענה לעיצומו של עניין נמשך, אפוא, בפני בית המשפט לענייני משפחה. להשלמת התמונה העובדתית ראוי לציין כי בחודש ספטמבר 2003 ועוד בטרם ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שב מ', בעלה של האם, לארצות הברית על מנת לנהל את עסקיו שם, ואילו האם נותרה בישראל עם המבקשות ועם ביתם המשותפת. מעת לעת נסעה האם לביקורים בארצות הברית ובמהלך קיץ 2004 נסעו אף המבקשות לארצות הברית ושהו מספר שבועות בבית האם ובעלה.

חוות דעת המומחית

3.        תוך כדי הדיון בתובענה, ועוד בטרם הוכרעה שאלת הסמכות, הסכימו הצדדים כי ד"ר אביגיל גולומב, רופאה פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית המתמחה בטיפול בילדים ובמתבגרים, תמונה כמומחית מטעם בית המשפט ותחווה את דעתה בשאלת משמורתן של המבקשות ובשאלת הגירתן לארצות הברית. לצורך מתן חוות הדעת הוסמכה ד"ר גולומב לבדוק ולאבחן כל אחד מן ההורים ובני זוגם וכן את המבקשות, ולנקוט לצורך כך בכל הפעולות שתמצא לנכון ובכללן בדיקות פסיכודיאגנוסטיות. בחוות דעתה מיום 1.4.2003 המליצה ד"ר גולומב לאפשר למבקשות להגר לארצות הברית עם האם, אם כי העדיפות שנתנה לאפשרות זו על פני הישארותן בישראל עם האב הייתה "קלה", כלשונה. המלצה זו התבססה על מבדקים פסיכודיאגנוסטיים שנערכו לאב ולאם על ידי הפסיכולוגית נאירה כספי וכן על שלושה עשר מפגשים בהרכבים שונים שקיימה עם האב, עם האם, עם המבקשות, ועם בני הזוג של ההורים. ד"ר גולומב הדגישה בחוות דעתה כי כל אחד מן ההורים ראוי להיות משמורן של המבקשות ללא כל הסתייגות, ובלשונה "כל אחד מהם הוא הורה טוב ומיטיב, עם הסגנון האישי שלו", וזו הייתה גם התרשמותה מבני הזוג החדשים של ההורים. עם זאת סברה המומחית כי הותרת המבקשות בישראל אצל האב עלולה לגרום להן לתחושות נטישה כלפי האם, וזאת בייחוד נוכח העובדה שהאם תיסע לארצות הברית בלוויית הבת המשותפת לה ולבעלה. לעומת זאת, כך קבעה המומחית, אם המבקשות תיסענה עם אימן לא תיגרם להן תחושת נטישה ביחס לאב, משום שהן העוזבות והוא הנשאר בישראל. עוד ציינה המומחית כי האב מגלה מעורבות רגשית מאסיבית העלולה להכביד על המבקשות וכן ציינה כי הוא מפעיל עליהן לחץ גלוי וסמוי להזדהות עם עמדותיו ולהראות עד כמה הן קשורות אליו, דבר המצדיק אף הוא העדפת האפשרות להגירה עם האם. אשר לאפשרות שהאם תישאר בישראל ציינה המומחית כי להערכתה אפשרות זו אינה ריאלית, ומכל מקום היא עלולה להעמיס על המבקשות אחריות רגשית כבדה, כמי שעבורן הקריבו האם ובעלה קורבן כה כבד. עוד ציינה המומחית כי מקומו של האב בחיי המבקשות הינו יציב והאם ובעלה ישמרו עליו, ולפיכך אין לחשוש לאובדן הקשר בינו ובין המבקשות כתוצאה מן המעבר לארצות הברית. המומחית המליצה על הסדרי ביקור נרחבים של המבקשות בישראל (שישה שבועות במהלך חופשת הקיץ, שבועיים במהלך חג המולד, ושבוע עד שבועיים בתקופת חג הפסח), וכן המליצה לאפשר לאב לעמוד בקשר עם המבקשות בכל עת שיימצא בארצות הברית, ולדאוג לקשר יומיומי בינו ובינן באמצעות וידיאו או דואר אלקטרוני.

           על חוות דעתה נחקרה ד"ר גולומב הן בפני בית המשפט לענייני משפחה והן בפני בית הדין הרבני, ובמהלך חקירות אלה התמידה בהמלצה שניתנה על ידה, כאמור.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

4.        בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופטת ט' סיוון) אימץ את המלצת המומחית ד"ר גולומב, בהיסמכו על הנימוקים שפורטו בחוות הדעת לעניין טובתן של המבקשות, ובציינו כי המבקשות נולדו בקנדה לאם ילידת קנדה, וכי המשפחה עלתה לישראל רק בשלב מאוחר יותר, ולפיכך קשה לומר כי מרכז חייהן של המבקשות הינו בישראל. עוד ציין בית המשפט כי לאחר גירושי ההורים נותרו המבקשות במשמורת אימן, כי הן דוברות היטב את השפה האנגלית, וכי בנסיבות אלה, אין לצפות לקשיים מיוחדים בתהליך ההסתגלות והקליטה בארצות הברית. בית המשפט הדגיש כי האפשרות שהאם תיוותר בישראל אינה ריאלית, והיא אף תוביל לפירוק התא המשפחתי החדש שבנתה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם טובת המבקשות. לבסוף ציין בית המשפט לענייני משפחה כי לא מצא לנכון לזמן את המבקשות ולשמוע את עמדתן בשאלת ההגירה, נוכח דבריה של ד"ר גולומב כי הן אינן מעוניינות להביע עמדה לכאן או לכאן בשאלה זו, ועל מנת שלא להעמיס עליהן קושי רגשי נוסף. אשר להסדרי ראייה בין האב לבין המבקשות קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המבקשות תישהינה עם אביהן בישראל בכל שנה בחופשת הקיץ למשך ארבעה שבועות (ולא שישה, כהמלצת המומחית, על מנת שלא לנתקן מסביבתן לזמן ממושך), וכן למשך שבועיים בחופשת הפסח ושבועיים בחופשת חג המולד. בית המשפט הוסיף וקבע כי האב יוכל להגיע לארצות הברית פעמיים בשנה למשך שבוע בכל פעם, ועוד קבע כי האם תשא בהוצאות הטיסה של המבקשות, בהוצאות טיסותיו של האב ובהוצאות שהותו בארצות הברית.

הערעור ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.        האב ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. בקבלו את הערעור ציין בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: ס' רוטלוי, י' שנלר, א' שילה) כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בקבעו כי מרכז חייהן של המבקשות אינו בישראל, ובכך שלא ייחס משקל כלשהו לפגיעה שתיגרם להן כתוצאה מן המעבר לארץ חדשה. בהקשר זה הדגיש בית המשפט המחוזי כי המבקשות הגיעו לישראל בגיל צעיר מאד, וזוהי הסביבה החברתית והתרבותית בה גדלו ועוצבו. בית המשפט הוסיף והדגיש כי מצא לנכון לזמן את המבקשות על מנת לשוחח עימן באופן בלתי אמצעי, ומשיחתו עמן, כך ציין, התרשם שיש להן בישראל קשרים משפחתיים וחברתיים וכי ניתוק קשרים אלה כתוצאה מן המעבר לארצות הברית, יפגע בטובתן. על כן, כך הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, דרוש טעם ממשי שיצדיק את הגירתן של המבקשות לארצות הברית וטעם כזה לא נמצא לו במקרה דנן, בייחוד נוכח העובדה שגם לדעתה של ד"ר גולומב יש להגירת המבקשות לארצות הברית עם האם עדיפות "קלה בלבד" על פני הישארותן בישראל עם האב. אשר על כן, הורה בית המשפט המחוזי כי אין לאפשר את הגירת המבקשות לארצות הברית יחד עם האם.

בקשת רשות הערעור וההליכים במסגרתה

6.        האם לא השלימה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והגישה בפנינו, בשם המבקשות, בקשה למתן רשות ערעור. בבקשתה טענה האם כי לא היה מקום לסטות מהמלצתה של ד"ר גולומב, ועל אחת כמה וכמה שלא היה מקום לכך שערכאת הערעור תסטה ממנה, לאחר שאומצה על ידי הערכאה הדיונית. האם הוסיפה וטענה כי המבקשות תסתגלנה בקלות לסביבתן החדשה ולפיכך, אין לייחס משקל יתר לעצם המעבר. עוד טענה האם כי האפשרות של הישארות המבקשות בישראל כרוכה אף היא בניתוקן מסביבת מגוריהן הנוכחית עם האם ובמעבר למקום מגורי האב, וכן היא כרוכה בשינוי משמעותי נוסף של העברת המשמורת אל האב. לפיכך, אין להעדיף אפשרות זו על פני האפשרות של הגירת המבקשות. לבסוף טענה האם כי נוכח העמדה המפורשת שהביעו המבקשות בפני ד"ר גולומב בדבר רצונן שלא להיות מעורבות בהכרעה בשאלת הגירתן, שגה בית המשפט המחוזי בכך שזימן את המבקשות לשיחה עמו על מנת להתרשם מעמדתן בעניין זה.

           האב, מצדו, התנגד לבקשה וטען כי בית המשפט המחוזי שקל את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, והחליט פה אחד כי לטובת המבקשות מן הראוי שתישארנה בישראל. בהקשר זה טען האב כי בית המשפט לענייני משפחה התעלם מזיקתן הענפה של המבקשות לישראל ומן הפגיעה שתיגרם להן כתוצאה מן המעבר לארץ אחרת. האב הוסיף וטען כי התעלמותו של בית המשפט לענייני משפחה משיקול זה נבעה בין היתר מן הטעות העובדתית המשמעותית שנפלה בפסק דינו בקובעו כי המבקשות עלו מקנדה לישראל בהיותן בנות חמש וחצי ושלוש וחצי שנים, בעוד שבפועל הייתה ל' כבת שנתיים וחצי וד' הייתה כבת עשרה חודשים בלבד בעת הגעתן לישראל. על כן ברור כי המבקשות מצויות בישראל וגדלות בה מיום שעמדו על דעתן ושיקול חשוב זה, כך לטענת האב, נעלם מעיניו של בית המשפט לענייני משפחה. עוד טען האב כי בית המשפט לענייני משפחה התעלם מדברי המומחית לפיהם "בפועל [המבקשות] חיות באווירה של משמורת משותפת", כלשונה (עמוד 8 לחוות הדעת), וייחס משקל רב מדי לעובדה שמשמורתן של המבקשות הייתה עד כה בידי האם. לבסוף טען האב כי בית המשפט המחוזי התרשם באופן ישיר מרצונן של המבקשות בעקבות פגישה שקיים עמן, ואילו בית המשפט לענייני משפחה לא שוחח עם המבקשות וניזון רק מהתרשמותה של המומחית ד"ר גולומב.

7.        ביום 13.2.2005 קיימנו דיון בבקשה, ובהסכמת האב החלטנו, כאמור, לקבל את הבקשה, ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כבערעור. עוד הורינו כי נוכח העובדה שחלפו כשנתיים מאז הפגישות שקיימה המומחית ד"ר גולומב עם המבקשות, ונוכח התרשמותו של בית המשפט המחוזי מן המפגש שקיים עימן לפני מספר חודשים, תשוב המומחית ותיפגש עם המבקשות, ולאחר מכן תגיש לעיוננו חוות דעת משלימה ועדכנית.

8.        ביום 14.3.2005 הגישה ד"ר גולומב חוות דעת משלימה אשר התבססה על מפגשים נוספים שקיימה עם המבקשות ועם הוריהן. בחוות הדעת המשלימה שבה המומחית וציינה כי הן האב והן האם מתפקדים כהורים טובים, בתנאים הנעשים קשים יותר ויותר נוכח חוסר הוודאות המתמשך בעניין הגירת המבקשות. המומחית חזרה גם בחוות הדעת המשלימה על המלצתה כי יש לאפשר את הגירת המבקשות עם אימן לארצות הברית ונותרה עקבית בדעתה זו גם בתשובותיה לשאלות ההבהרה שהוגשו מטעם האב. ביום 3.4.2005 הגישו שני הצדדים תגובות משלימות בהן התייחסו לחוות הדעת המשלימה ולתשובותיה של ד"ר גולומב לשאלות ההבהרה, ועתה הגיעה עת ההכרעה בערעור.